פרוטוקולים/סחר בנשים/3487
ירושלים, ו' באב, תשס"א
26 ביולי, 2001
הכנסת החמש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי
פרוטוקול מס' 12
מישיבת ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא סחר בנשים
יום רביעי, כ' בתמוז התשס"א (11 ביולי, 2001), שעה 10:00
נכחו:
חברי הוועדה: זהבה גלאון - היו"ר
רחמים מלול
מרינה סולודקין - מ"מ היו"ר
יאיר פרץ
סגן השר יורי שטרן
מוזמנים: ד"ר אריה באואר - מנהל המחלקה לפסיכיאטריה משפטית, משרד הבריאות
ד"ר אביטל כהן - רופאת המחוז, לשכת בריאות מחוזית ת"א, משרד הבריאות
ד"ר תמי שוחט - סגנית רופאת המחוז, לשכת בריאות מחוזית ת"א, משרד הבריאות
נירית פסח - שירות ארצי לעובדים סוציאלים, מש' הבריאות
ד"ר רחל אדטו - יועצת השר לנושא בריאות האשה, משרד הבריאות, ויו"ר המועצה הלאומית לבריאות האשה
עדה פליאל-טרוסמן - משרד העבודה והרווחה
עו"ד ליאורה לופיאן - משרד המשפטים
תהילה מחלון - מתמחה, משרד המשפטים
יפעת פלד - מתמחה, משרד המשפטים
חגי הרצל - עוזר השר לבטחון פנים, המשרד לבטחון פנים
פקד רונית מועלם - אגף חקירות, המשרד לבטחון פנים
פרופ' ג'ולי צוויקל - חוקרת באוניברסיטת באר-שבע
קרן אילן - חוקרת באוניברסיטת באר-שבע
נעמי לבנקורן - מוקד סיוע לעובדים זרים במעצר
אינה פלזין - עמותת ל"א ללחימה באלימות נגד נשים
הילה קרנר-סולימן - מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית
דניאלה במברגר-אנוש - האגודה לזכויות האזרח
לאה גרינפטר-גולד - מכון תודעה
ניסן בן-עמי - מכון תודעה
ניבי קליין - מרכז מידע ומחקר של הכנסת
יועצת משפטית: מיכל לוצקי (מתמחה)
מנהלת הוועדה: תמי ברוך
רשמה: אירית שלהבת
סדר היום: 1. מצבן הרפואי והנפשי של נשים העוסקות בתעשיות המין.
מצבן הרפואי והנפשי של נשים העוסקות בתעשיות המין
היו"ר מרינה סולודקין:
חברי הכנסת, אורחים נכבדים, אנחנו פותחים את ישיבת ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא סחר בנשים. על סדר יומנו מצבן הרפואי והנפשי של נשים העוסקות בתעשיות המין. חברת הכנסת זהבה גלאון ביקשה ממני להחליף אותה בפתיחת הישיבה מאחר והיא צריכה להצביע בוועדה אחרת. ראשונת הדוברים היא פרופ' ג'ולי צוויקל. אנחנו מבקשים ממך לפתוח בהרצאה.
ג'ולי צוויקל:
אני מציגה לכם תוצאות של מחקר חלוצי ארצי שנעשה באוניברסיטת בן-גוריון. אני פרופסור לבריאות הציבור ועבודה סוציאלית ומנהלת מרכז לחקר בריאות האשה באוניברסיטת בן-גוריון. השותפים לי למחקר הם פרופ' חיים בלמייקר וד"ר בלה חודקוב, שניהם באים הן מתחום הפסיכיאטריה והן מתחום הפסיכולוגיה. מרכזת המחקר היא גברת קרן אילן, שהיתה אחראית על עבודת השטח שעשינו.
התחלנו את המחקר מהנקודה שיש שינויים במגמות בתופעת הזנות בארץ. הדבר הכי בולט המעיד על השוני הזה הוא מה שאנחנו יכולים לראות מידי יום ביומו, ובעיקר בסופי שבוע: הכמויות העצומות של פרסומים בעתונות, המקומית והארצית, לשירותי מין בכל מיני צורות. דבר זה מעיד על אופי התעשייה שמתפתחת ומשגשגת בישראל. התחלנו מהנקודה הזאת, שראינו את הגידול העצום בפרסומות כאיזה סימן לשוני במגמות של תעשיית המין בארץ לעומת מה שהיה פה לפני למשל 10 שנים, שאז התופעה הזאת לא היתה מוכרת.
יאיר פרץ:
מה היתה מטרת המחקר?
ג'ולי צוויקל:
אנחנו נגיע גם לזה, אם תהיה לך קצת סבלנות. נאמר לי שיש לי 20 דקות ואני מקווה לנצל כל אחת מהן. כל מה שאני אגיד בהמשך מתייחס למחקרים על נשים העוסקות בזנות.
אנחנו התחלנו ממחקרים אחרים שנעשו ברחבי העולם על המצב הבריאותי (גופני ונפשי) והתפקודי. הגענו לגברת מירי ספרי, שעשתה מחקר על מצב הזונות ב-5 ארצות (דרום-אפריקה, תאילנד, תורכיה, זמביה וסן-פרנציסקו בארצות-הברית). היא מצאה אצלן רמות מאוד גבוהות של תחלואה וגם בעיות פסיכו-סוציאליות. 58% מהן עברו בעבר התעללות כילדים. היום ל-52% מהן יש בעיה כלשהי של שימוש בסמים. ראינו של-60% מהן יש בעיה בריאותית נוכחית, ול-67% מהן יש סימפטומים לתסמונת פוסט-טראומטית. נמצאה רמה מאוד גבוהה של תחלואה אצל הזונות שהיא חקרה.
אמרנו: הבה ונבדוק מה מצבן הבריאותי והתפקודי של הזונות בישראל. אנחנו מגדירים בריאות לא רק על-פי ההיבט של בריאות פיסית. בעיני בריאות מתייחסת הן לבריאות הפיסית והן לבריאות הנפש, הבריאות התפקודית וההערכה העצמית. בדקנו את בריאותן של נשים שעסקו בזנות מהרבה היבטים.
גם בדקנו מה הם המחקרים האקטואליים, גם בארץ וגם באירופה, לגבי תפוצת מחלות המין המדבקות. זה אחת הבעיות שמאוד מדאיגות אותנו מבחינת בריאות הציבור כאשר אנחנו חוקרים את בריאותן של נשים שעוסקות בתעשיית המין.
מצאנו שהמחקרים בארץ נעשו לפני למעלה מ-10 שנים. מצאנו שני מחקרים של מודן וסמרה מהשנים 92 ו-91. אז היה מדובר על מדגמים מאוד קטנים. מודן בדק 180 זונות שהוא מצא בישראל. הוא מצא ששתיים מהן נגועות ב-HIV (איידס). סמרה בדק 64 נשים שמזריקות סמים ומטופלות כמשתמשות בסמים קשים. מתוכן 38 היו מוכנות לדווח שהן עוסקות גם בזנות. הוא לא מצא שם איידס אבל הוא מצא ביניהן רמה מאוד גבוהה של מחלות מין מדבקות.
הלכנו גם למחקרים שנעשו ברחבי אירופה. אני מציגה לכם כאן שניים מעשרות המחקרים שמצאתי. אני לא רוצה שתחשבו שזה כל מה שישנו בספרות. לדוגמא, בבולגריה יש אחוז מאוד גבוה של נשים עם סמפטומים שמעידים על מחלות מין מדבקות (43%). בלטביה עשו בדיקות קליניות ובדקו גונוריאה (gonorrhea - זיבה), סיפיליס (syphilis - עגבת), vaginosis ו-trichomoniasis. הם מצאו רמות שונות של מחלות מין מדבקות.
באמסטרדם, שם תעשית המין היא הפתוחה ביותר באירופה, מצאו יחסית רמה נמוכה של נשים העוסקות בזנות שנדבקו ב-HIV. הם גם בדקו את הלקוחות הגברים שמשתמשים בשירותי מין. מצאו 3 מקרים של זונות שהיו נשאיות איידס ומקרה אחד של לקוח נושא איידס.
הם מצאו שאצל נשים שאינן מקומיות, נשים שהגיעו לאמסטרדם ממזרח אירופה ומדרום אמריקה כדי לעבוד בזנות, שיעור ההידבקות במחלות מין מדבקות היה הרבה יותר גבוה. קשרו את זה בעיקר לכך שאותן נשים שמקורן לא ממערב אירופה השתמשו פחות בקונדומים.
אנחנו גם שמנו לב לאחרונה לדיווחים בעתונות הישראלית על עלייה ניכרת במקרי הזיבה בתל-אביב. בשנתיים האחרונות יש עלייה מאוד ניכרת, על-פי דיווחי משרד הבריאות, של מקרי זיבה. מוצאים קשר בין העלייה במספר המקרים האלה לבין השימוש בשירותי מין.
כאשר אנחנו בודקים מהי ההשפעה (impact) של שימוש בשירותי מין באוכלוסיות, אחד הדברים שמדאיגים אותנו ביותר הוא נושא ה-HIV (איידס). HIV הוא אחת המחלות המיניות. אנחנו נשמע על זה בהרחבה מנציגים אחרים שאני מבינה שגם יציגו פה. יש הרבה דפוסים שמעידים כיצד מחלות מיניות מועברות לתוך האוכלוסיות.
מגיפת האיידס מתפשטת כבר 20 שנה ואנשי בריאות הציבור כבר הספיקו לעקוב אחריה. בכמה מהמקומות המגיפה התחילה מאנשים שמזריקים סמים, אחר-כך עברה לאוכלוסיה של הזונות, אחר-כך עברה ללקוחות של הזונות, אחר-כך עברה לפרטנרים הרגילים של הלקוחות (נשותיהם), ואחר-כך עברה לילדים. זה חלק מהדברים שמדאיגים אותנו בנושא תעשיית המין.
אני לא רוצה לומר שזו המגמה שאנחנו רואים בארץ. אני רוצה להדגיש שאמנם יש לנו פה קצת נתונים במחקר שעשינו - ותיכף אני אציג אותו - אבל אנחנו לא יכולים לומר מה הן המגמות בהעברת מחלות מיניות כי עוד לא הצלחנו לקבל כסף למחקר מקיף ולהגיע לתוצאות מחקריות.
אני רוצה להראות, מהנתונים המוגבלים שיש לנו: הקו הכחול מעיד על מספר מקרי איידס בתוך האוכלוסיה. הורוד זה הומוסקסואלים; הצהוב זה אנשים שמזריקים סמים. אתם רואים שבארץ המגמה בשנות ה-80 היתה אצל הומוסקסואלים ואנשים שמזריקים סמים והיום יש מגמה מאוד מובהקת של עלייה בקרב ההעברה ההטרוסקסואלית, זאת אומרת, בין אנשים שמקיימים יחסי מין בין גברים ונשים, העברה סטנדרטית. זה המגמה שאנחנו רואים בארץ מבחינת מקרי האיידס. אלה נתונים של ארגון הבריאות העולמי.
אספר לכם ממש על קצה המזלג על תוצאות המחקר החלוצי שעשינו. הרגשנו שבארץ אף אחד לא אסף עדיין נתונים אפידמיולוגיים לגבי הנשים שעוסקות בזנות. הרבה נתונים נאספו על-ידי המשטרה וגורמים אחרים אך חסרים לנו נתונים אפידמיולוגיים שנאספו מהנשים עצמן, מראיונות עם הנשים עצמן.
עשינו מחקר על פיילוט.
יאיר פרץ:
מה החלוקה במחקר שלכם בין אוכלוסיה מיובאת לאוכלוסיה מקומית?
ג'ולי צוויקל:
תשמעו הכל בהמשך. עשינו את המחקר הזה מתוך תקציב פנימי שלנו, בלי שום תקציב חיצוני, ולכן הוא מאוד מוגבל. אנחנו מאוד ממליצים להרחיב את המחקר הזה כי הוא פותח הרבה שאלות ואיננו מסוגל לענות על כולן.
ב-3 ערים בארץ (אילת, באר-שבע ותל-אביב) הגענו לנשים העוסקות במין, גם דרך פרסומים וגם דרך הסרסורים שלהן. לקח זמן עד שרכשנו את אמונן של חלק מהנשים. נעשתה הרבה עבודה קהילתית כדי לרכוש את האמון של האנשים העוסקים בתעשייה הזאת. כמובן שהכניסה של חוקר לעניין הזה היא מאוד בעייתית ועבדנו הרבה מאוד כדי לקבל את האמון של הנשים וכדי שיאפשרו לנו להיכנס ולראיין את הזונות שעובדות שם. הדבר הזה כלל אינו פשוט.
האוכלוסיה שלנו כללה נשים שעובדות בזנות במכוני ליווי. אני רוצה להדגיש שזאת לא זנות רחוב ולא זנות בתוך דירות פרטיות של נשים שעובדות בצורה עצמאית. זה פלח מאוד מסוים של האוכלוסיה. לא יכולנו במשאבים המועטים שהיו לרשותנו להגיע לכל האוכלוסיות. אנחנו אומרים מראש שזה מחקר פיילוט התחלתי בלבד.
מצאנו שבאוכלוסיית הנשים שהגענו אליהן הגילאים היו בין 18-38. רוב הנשים היו מתחת לגיל 25. הממוצע היה גיל 22. נשים צעירות מאוד.
רובן היו במעמד של תיירות. לרובן לא היתה פה אזרחות. רק ל-4% מהנשים במדגם שלנו היתה פה אזרחות, ו-14% היו עם תעודות של עולה חדשה. בדרך כלל התעודות האלה מזויפות.
ההשכלה די סבירה. אלה נשים שרכשו השכלה, בממוצע 11 שנות לימוד. חלקן היו רווקות, חלקן גרושות. 45% היו נשואות או היה להן פרטנר. מה שהפתיע אותנו, ששליש מהנשים האלה היו אמהות לילדים, מ-1-3 ילדים. כמעט כולן שלחו הביתה לארצות המוצא שלהן את הכסף שהן הרוויחו. אלה שהיו אמהות - כולן תמכו בילדים שלהן בארצות מוצאן.
רחמים מלול:
על כמה נשים אנחנו מדברים?
ג'ולי צוויקל:
המחקר כלל 55 נשים.
רחמים מלול:
מתוך כמה?
היו"ר זהבה גלאון:
מדובר על כ-3,000 נשים ברחבי הארץ.
רחמים מלול:
כמה נשים עוסקות בזנות בתל-אביב, אילת ובאר-שבע? כמה מתוכן בדקתם?
ג'ולי צוויקל:
באילת אנחנו חושבים שיש 120-150 נשים שעובדות במכונים. אנחנו בדקנו באילת 25 נשים. כמדגם זה אחוז לא מבוטל מהנשים. אני רוצה שתבינו שזאת אוכלוסיה מאוד מסויימת. אנחנו האחרונים שיגידו שזאת אוכלוסיה המייצגת את כל אוכלוסיית הזונות.
רובן היו ממולדביה, כמעט מחציתן, וכן רבות מאוקראינה ומרוסיה.
ראיינו אותן ברוסית עם פסיכיאטר דובר רוסית. כמעט בכל ראיון היו נוכחים שני אנשים, פסיכיאטר דובר רוסית ומראיין נוסף.
במקרה אחד מתוך כל המקרים מצאנו אשה שהיא ילידת הארץ.
מצאנו ש-2/3 מהנשים האלה עברו את גבולות ישראל בצורה בלתי חוקית. כשאמרתי ש-82% היו פה על תקן של תיירות, חלק מהן הגיעו ישירות לשדה התעופה עם תעודה של תיירת וויזה של תיירת אבל חלקן, 67% האחרות, הוברחו דרך הגבולות, בעיקר דרך מצרים ודרך קפריסין. זאת אומרת, 2/3 מהאוכלוסיה שאנחנו בדקנו היו נשים שהוברחו.
17% נמכרו או עברו ידיים נגד רצונן ו-64% קיבלו טרנספר בין מכונים בידיעתן ובהסכמתן, אבל בכל זאת העבירו אותן ידיים.
¾ מהן אמרו שהן באו לעבודה לארץ בכוונה תחילה. זאת אומרת, זה היה מטרת הביקור שלהן בארץ. הן באו בידיעה שהן באות לעבוד בארץ בזנות. מצאנו רק 2 מתוך סך כל הנשים שראיינו שאמרו שלחצו עליהן לעבוד בזנות, לחץ המשפחה או לחץ של אדם אחר. חלק מהן נפלו לתוך העבודה בזנות כי הן לא מצאו עבודה אחרת. הן התחילו לעבוד בנקיון וראו שזה עבודה שלא מכניסה להן מספיק כסף ועברו לעבוד בזנות.
בממוצע הן נמצאות שנתיים בתוך העולם של עבודת הזנות.
הן בממוצע רואות 12 קליינטים ביום, בטווח של בין 4-25. מצאנו, במיוחד במצבי לחץ, בחגים ובכנסים, שנשים יכלו לעבוד גם 4-5 ימים ברציפות ולראות כל יום 25-30 קליינטים. הן עבדו בממוצע 12 שעות ביממה אך שמענו גם על נשים שעבדו 18 שעות ביממה.
מצאנו דבר שהפתיע אותנו, ושמבחינת בריאות הציבור יש לו השלכות לא קטנות, 42% מהנשים שראיינו אמרו שהן עובדות כל ימי החודש. זאת אומרת, גם בימי המחזור החודשי. שאלנו כיצד הן עושות את זה. יש להן פטנטים. אני לא ארחיב פה את הדיבור כי זה יותר שייך לגינקולוגיה. הנקודה היא שחלק גדול מהן עובדות גם בימי המחזור החודשי שלהן.
רונית מועלם:
שמענו שיש מצבים שהן מקבלות זריקות כדי לבטל את המחזור החודשי.
ג'ולי צוויקל:
שמענו על זה, בחוץ-לארץ יותר מאשר פה בארץ, בתורכיה בעיקר.
31% דיווחו על איזה בעיה בריאותית נוכחית. שמענו מהן שאם הן רוצות ללכת לרופא הן צריכות לשלם על זה מכספן שלהן. הסרסור מסדר להן ביקור אצל רופא. זה נגד האינטרס שלהן לדווח על בעיות בריאותיות כי אז הן מפסידות ימי עבודה, ואם הבעיה הבריאותית קשורה למערכת הגניקולוגית אז זה יכול להוציא אותן בכלל ממעגל העבודה. לכן הן מעדיפות פעמים רבות לא לדווח.
38% דיווחו על איזה בעיה גניקולוגית בעבר. שאלנו אותן לגבי 5 השנים האחרונות. 9% אמרו שאי פעם ב-5 השנים האחרונות היתה להן מחלת מין מדבקת. כולן אמרו שאם היתה להן מחלת מין והיו מגלים את זה, הן היו מפסיקות לעבוד ומטפלות בזה.
אלה נשים שהסרסורים דואגים להעביר אותן בדיקות אצל גינקולוג אולם רבות מהן לא ראו רופא כללי כבר זמן רב.
שאלנו אותן לגבי המצב הנוכחי של סימפטומים. שליש דיווחו על בעיות או כאבים באיזור המפשעה. כמעט מחצית דיברו על כאבים באיזור הנרתיק. איננו יודעים על מה בדיוק יכולים להעיד שני הדברים כי לא נעשו בדיקות קליניות, לא היה לנו תקציב לזה. אני חושבת שזה מעיד על אפשרות של בעיות גניקולוגיות שצריכות לקבל טיפול ובדיקה.
לגבי השימוש באמצעי מניעה: 100% מהן דיווחו על כך שהן משתמשות באמצעי מניעה בזמן העבודה. הן ידעו להגיד בראיון שהן משתמשות בקונדומים בעת העבודה. שאלנו אותן אם מישהו מציע להן עוד כסף האם הן מוכנות לוותר על הקונדומים. נאמר לנו: מה פתאום, אנחנו לא מוותרות, אבל אנחנו לא יודעים מה האמינות של הדיווח הזה. אף אחד לא יודע מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות והן גם לא ידווחו, כי הן יודעות שזה דבר שלא כדאי לדווח עליו.
הופתענו לראות שכמעט כולן מעשנות.
מצאנו גם שרבות מהן עברו הפלות, מ-1-8 הפלות. חלק גם נכנסו להריון כתוצאה מהעבודה עצמה.
46% דיברו על שינוי לרעה במצב בריאותן מאז שהן התחילו לעבוד בזנות. 4% אמרו שהמצב שלהן הוטב כיוון שהן עושות עכשיו הרבה בדיקות וקודם הן לא היו עושות בדיקות.
אצל שליש מצאנו סימפטומים של דכאון, כאשר 19% היו גם ברמה קלינית. מבחינת אבחון היינו אומרים שזה מצב שמצריך טיפול קליני.
אצל 26% גילינו סימפטומים של מצב פוסט-טראומטי. חלק מהמצבים הפוסט-טראומטיים היו קשורים בצורה מאוד מובהקת לתנאי העבודה. חלק היו קשורים לדברים מהעבר, להתעללות בילדוּת או אונס בנערוּת. אתם רואים שזה לא רמה שראינו במחקרים אחרים שנעשו ברחבי העולם. אנחנו מדברים על כשליש מהנשים שיש להן איזה בעיה נפשית, שזה הרבה פחות ממה שראינו במחקרים בחוץ-לארץ.
אנחנו יכולים להבין מזה שאוכלוסיית הנשים שאנחנו חקרנו היא בעיקרה אוכלוסיה של נשים רגילות, נורמליות, שבארץ מולדתן לא היו עובדות בזנות אבל נקלעו למצב כלכלי מאוד קשה ונאלצו, בגלל היעדר אפשרויות עבודה, לעסוק בזנות. לרובן היה מקצוע והן אמרו: במולדביה אני יכולה לעבוד במקצוע שלי ולהרוויח 8 דולר לחודש. אני נמצאת בלחץ כלכלי ויש לי הרבה חובות, או אמא שלי צריכה לעבור ניתוח, או אני צריכה לממן לימודים. שמענו המון סיפורים כביכול "נורמליים" מנשים שאין להן דרך אחרת למצוא כסף ושהגיעו לארץ להרוויח כסף.
למרות שהן אמרו שהן משתמשות בקונדומים במין סטנדרטי, שאלנו האם הן משתמשות בקונדומים גם במין אורלי, וברוב המקרים הן לא משתמשות בקונדומים במין אורלי. זה מדאיג אותנו. זה יכול להיות עוד דרך להעברת מחלות מין. זיבה למשל מועברת גם אורלית. יש פה מומחים יותר גדולים ממני שיכולים להעיד על כל מיני סכנות שקשורות במין אורלי לא מוגן.
היו"ר זהבה גלאון:
אולי תוכלי להתייחס לעניין ההפלות. היכן הן עוברות את ההפלות? באיזה אופן: מסודר או לא מסודר?
ג'ולי צוויקל:
חלק מהן עברו הפלות בחוץ-לארץ וחלק מהן עברו הפלות בארץ.
יאיר פרץ:
לא דרך הוועדות להפסקת הריון.
ג'ולי צוויקל:
מצאנו שמעל 50% מהנשים במדגם הזה עבדו במדינה אחרת לפני שהן הגיעו לארץ. שם לרוב הן לא השתמשו בקונדומים.
רחל אדטו:
בגוש המזרחי הפסקת הריון היא שיטה למניעת הריון ולכן רואים שאלה שבאות מרומניה ומרוסיה יש להן אנמנזיה של 8-12 הפסקות הריון כשיטה למניעת הריון, בשלב מאוד מוקדם ובלי הרדמה. זה מאוד מקובל שם.
היו"ר זהבה גלאון:
מעניין אותי איך הן עושות את זה בארץ.
ג'ולי צוויקל:
דרך הסרסור שמפנה אותן לרופא פרטי.
קרן אילן:
לדעתי הן יכולות לפנות גם לוועדות להפסקת הריון.
אביטל כהן:
אין מניעה שיפנו לוועדות. אני אישית יודעת על פיליפינית, עובדת זרה ברשיון, שהלכה לוועדה וקיבלה אישור לעריכת הפלה.
ג'ולי צוויקל:
הנשים עליהן אנחנו מדברים נמצאות כאן בשהייה בלתי חוקית. הן לא מכוסות מבחינת ביטוח בריאות. כל מה שהן משלמות על הוצאות בריאותיות יוצא מהכיס שלהן, מהעבודה שלהן. חלק מהן הסבירו לנו כמה ימי עבודה הן צריכות לעבוד בשביל לשלם על ההוצאות הבריאותיות.
לשאלתו של חבר הכנסת יאיר פרץ באשר לאומדן (estimate): היתה ועדה מאוד מכובדת של שדולת הנשים שחקרה את נושא הסחר בנשים ושם היתה הערכה שסך כל אוכלוסיית הזונות בארץ כוללת כ-10,000 נשים. המשטרה אומרת שיש אולי 3,000. יש כאלה שאומרים 5,000. אנחנו לקחנו אומדן בינוני והתבססנו גם על דיווחים שקיבלנו מהשדה. זה בפירוש אומדן ולא מדע. אף אחד לא בדק במלואה את אוכלוסיית הזונות שעובדות בארץ. זה אחת הבעיות שלנו, כי אנחנו לא יודעם כמה יש. אנחנו לא יודעים כיצד לעשות מדגם של נניח 10% מהן, שלדעתי הוא נחוץ. בואו נניח שיש 5,000 נשים שהוברחו מרחבי ברית-המועצות לשעבר והגיעו לארץ לעבוד בזנות.
יאיר פרץ:
האם יש לנו נתון כמה ישראליות עוסקות בתעשיית המין?
קריאה:
במחקר שלנו היתה בחורה ישראלית אחת מתוך 55 שנבדקו.
יאיר פרץ:
כלומר, הישראליות לא עובדות במכונים.
ג'ולי צוויקל:
במדגם שלנו, של 55 נשים שעובדות היום בתעשיית המין - המחקר הזה נעשה בחודשים האחרונים - מצאנו אשה אחת ילידת הארץ. אמרתי לכם, לחלק מהן היו תעודות עולה, חלק מאוד קטן היו עולות חדשות. הרוב המכריע היו נשים ששהו בארץ באופן בלתי חוקי.
היו"ר זהבה גלאון:
אני מתנצלת שלא הייתי בתחילת הפרזנטציה. כיוון שהוועדה הזאת שומעת מומחים מכל מיני תחומים, יש כמה דברים שאנחנו כבר די יודעים, בגדול: לגבי אופן ההברחה שלהן וכדומה. כיוון שהזמן קצר, אולי תוכלי בדקות שנותרו לך להתמקד במצב הבריאותי-פיסי ובמצב הנפשי שלהן. פחות חשוב לי כרגע מתוך איזה אומדן אלא בהנחה שאלה גבולות המחקר. ארצה לתת גם לנציגי משרד הבריאות להתייחס למה שאמרת.
ג'ולי צוויקל:
בהנחה שיש כ-5,000 נשים שהוברחו מחוץ-לארץ ועובדות כרגע בארץ בזנות, באופן העבודה שאנחנו ראינו, כשהן מקבלות מספר מאוד גבוה של לקוחות ביום, עשינו חישוב והגענו להערכה של כמיליון מגעים עם זונות בחודש. אנחנו שואלים אתכם, כיוון שהמחקר הזה לא נותן לנו את התשובות האלה, מה זה אומר לגבי שיעור ההידבקות שיכול להיות ב-HIV או במחלות מין אחרות ללקוחות שמשתמשים בשירותים האלה?
ומה זה אומר לגבי הרגלי המין של הישראלים בכלל? השימוש הזה בשירותי מין נפוץ בכל מגזרי החברה: בקרב דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחיים, זקנים וצעירים, ישראלים ותיירים, ערבים ויהודים, וגם עובדים זרים. איפה שלא שאלנו, בכל רובד של החברה מצאנו שיש לקוחות. נראה שזה תופעה שעוברת על כל הרבדים בחברה. אנחנו שואלים מה זה אומר לנו. שמעתי סיפור על כך שבוועד עובדים של חברה ממשלתית מאוד מסודרת ומקובלת ירדו לאילת וועד העובדים ארגן ביקור אצל נערות ליווי כחלק מחבילת הנופש. זה יותר זול מנסיעה לתאילנד. מה זה אומר לגבי ההרגלים שפיתחנו פה בארץ? זה אחת השאלות.
בהתייחס להיקף המשוער של התופעה, יש לחקור את השכיחות של מחלות המין המדבקות בצורה קלינית. אנחנו עשינו ראיונות של הנשים. אלה נתונים מאוד ראשוניים. בלי לבדוק את הנשים האלה בפועל אנחנו לא נדע ולא נוכל לדעת באיזה שיעור של מחלות מין, המסכנות את הציבור, הן חולות. הדבר הזה דחוף ביותר במדינת ישראל היום.
אנחנו גם לא נדע מה שיעור ההידבקות, ההעברה של המחלות בין הלקוחות לבין הבנות. ברור שחלק מהבנות כבר נדבקו, כי הן דיווחו על זה, אבל אנחנו לא יודעים מה הן עושות עם זה, איך הן מקבלות טיפול. אף אחד לא מארגן להן שום גישה מסודרת לשירותי בריאות. אין להן גישה נכונה והוגנת לשירותי בריאות כי אלה נשים נטולות אזרחות ונטולות זכויות אדם ואזרח. אין להן ביטוח בריאות. לא מכירים אותן. לפעמים הדרכון שלהן לא נמצא אפילו בארץ והן לא יכולות לפנות אם יש להן בעיה בריאותית שמציקה להן. הן לא פונות.
אנחנו גם רוצים לחקור את כל הרבדים של עבודת הזנות. אנחנו הגענו לרובד אחד בלבד, הרובד של נשים העובדות במכונים. יש גם זנות רחוב, יש גם זנות של קטינים, יש גם זנות של הומוסקסואלים וטראנס-סקסואלים. אנחנו לא הגענו לאף אחת מן האוכלוסיות האלה. יכול להיות שדווקא בין טראנס-סקסואלים יש שיעור מאוד גבוה של הידבקות. אנחנו לא יודעים כי אף אחד לא בדק את זה. נחוץ מאוד לבדוק את זה.
אנחנו צריכים להיערך לכך שיש אוכלוסיה מאוד גדולה, שגם סובלת מבעיות בריאות כפי שדיווחו, שאין לה דרך לפנות לשירותי בריאות בארץ. היא נפגעת מהעבודה שלה ויכולה גם להדביק אנשים אחרים. הרגלי העבודה של הזונות מסכנים גם אותן וגם את הלקוחות.
סגן השר יורי שטרן:
מבחינת החוק גם מי שמעסיק עובד באופן לא חוקי חייב לעשות לו ביטוח בריאות.
היו"ר זהבה גלאון:
פרופ' ג'ולי צוויקל, אני מאוד מודה לך.
ההערה של חבר הכנסת יורי שטרן לכאורה נראית הכי הגיונית, כי כשיש יחסי עוסק-מעסיק, או עובד-מעביד, אז המעסיק צריך לבטח את העובד, במקרה הזה העובדת שלו, בביטוח בריאות ואז חלק גדול מהבעיות אולי יכולות לבוא לידי פתרון.
אני לא אחזור על כל מה שנאמר כבר קודם אבל מכיוון שהנשים האלה הן בעצם נטולות אזרחות והן שוהות כאן באורח בלתי חוקי, הן הוברחו ונמצאות כפקדון בידי הסרסורים שלהן, שאין להם ענין בבריאותן, לפיכך הן לא זוכות לטיפול בריאותי.
עם כל האילוצים האלה, במסגרת כל הבעיות האלה - ואני לא אחזור עליהן עכשיו כי כולם סביב השולחן יודעים כבר מה הסיטואציה של אותן נשים - מכיוון שהעובדה היא שהן כבר כאן, השאלה היא איך מדינת ישראל מתמודדת כדי שהן לא תגענה למצב שתואר כאן. אני מדברת עכשיו על שני הצדדים: ראשית, אותן נשים, שהן מענייננו כאן בוועדה. ושנית, החברה ותהליך ההדבקה של הציבור במחלות המין.
אני אפתח את הדיון. הייתי רוצה לשמוע ראשית את עמדת משרד הבריאות ואחר-כך חברי כנסת, גורמי משטרה וגורמים אחרים.
אביטל כהן:
רציתי להציג את העבודה שאנחנו עושים בתל-אביב.
היו"ר זהבה גלאון:
קודם כל, אני מתנצלת שלא הייתי ערה לזה. אני לפחות, וגם מנהלת הוועדה, לא ידענו שתירצו להציג היום את עבודתכם. פשוט לא יִדעו אותנו, זה ענין טכני לחלוטין. אשמח אם תציגו. אולי לפני כן, כיוון שיש כאן אנשים שצריכים לצאת, אבקש לשמוע התייחסות אחת או שתיים ממשרד הבריאות. לאחר מכן אבקש מכן להציג, כי חשוב שהוועדה תשמע, ושוב נפתח את הדיון.
אריה באואר:
אני מתייחס לנתונים הנפשיים. כמו שהצגת פה, אוכלוסיית המחקר היא בסך הכל אוכלוסיה קטנה, 55 נשים מתוך כ-5,000 (וזאת הערכה נמוכה לדעתי יחסית למה שקורה בפועל). זה אולי במסגרת של איזה פיילוט, שאני לא יודע אם אפשר ללמוד ממנו על היקף התופעה. אני מדבר על היקף התופעה הנפשית. אתן הצגתן שבערך 1/3 סובלות מדכאון או מתופעות פוסט-טראומטיות, כשברמה הקלינית זה פחות, בין 17%-19%.
אני מוכרח להגיד, אין לי נתונים מבלמייקר לגבי איזה סוגי דכאון ואיזה סוגי תופעות פוסט-טראומטיות. אני מניח שזה לא קשור רק לעבודתן. אולי זה משהו שהתחיל הרבה לפני העבודה. אולי כתוצאה מכך גם אותן נשים הלכו לאותה עבודה במסגרת של כמעט תנאי עבדות. כדי להסיק מסקנות ולהגיד איך מטפלים בתופעה צריך קודם כל להבין את התופעה. אני עדיין לא יכול להגיד שאני מבין את התופעה, לפחות כפי שהוצגה פה.
אם ניקח אוכלוסיה רגילה שסובלת מתופעות פוסט-טראומטיות ומתופעות דכאוניות, בוודאי שאוכלוסיה כזאת יכולה לקבל טיפול. הבעיה היא איך מגיעים לתת להן את הטיפול הזה. לאגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות אין דרכי גישה להגיע לאוכלוסיה הזאת. בוודאי אם אותן נשים יפנו אלינו - ונעזוב כרגע אם יש להן ביטוח בריאות או אין להן ביטוח בריאות - אם יש להן תופעה קלינית שמצריכה טיפול, אני מניח שלאן שלא תגענה הן תקבלנה את הטיפול שהן צריכות. יכול להיות שבאמת הטיפול הזה ישפר את הממצאים, כמו שגם שמענו פה.
אני יכול לתת דוגמא. אני לא יודע אם היא אנלוגית לגמרי. בזמנו הייתי מנהל מרפאה ביפו. כידוע לכם בסביבות דרום תל-אביב ויפו יש דיירי רחוב הומלסים. כשהגיע למרפאה מידע, מלשכת הבריאות או דרך העובדות הסוציאליות של עיריית תל-אביב, שישנה איזה בעיה נפשית אצל הומלס שנמצא ברחוב, בדרך כלל אז אפשר היה לעשות משהו. כל זמן שלא הגיע אלינו המידע, לא יכולנו לטפל כי לא ידענו גם על קיום התופעה.
היו"ר זהבה גלאון:
אני מקבלת את הדברים. אבל נניח שמגיע אליך מידע כזה, נניח שמגיעה כבר אשה כזאת - אני לא רואה את זה כל-כך קורה, מכיוון שהיא משוללת כל זכויות כאן - האם מישהו יטפל בה?
אריה באואר:
קודם כל, יש את החובה של רופא לטפל בכל אדם שזקוק לטיפול. אני חושב שרופא לא יתחיל לחשוב מה בדיוק עם הביטוח שלה. נכון שהשאלה הזאת תתעורר מהר מאוד, מי יממן את הטיפול ומי יתן את התקציב לזה. אני מדבר על המקרים הקליניים. אם באה מישהי שנמצאת בדכאון קליני, שיש סכנה לחייה, שיש לה מחשבות אובדניות או שיש לה אפילו נסיונות אובדניים, שאולי העלימו את זה במכון ונתנו לה להמשיך לעבוד בשביל לא לאבד כוח עבודה, אני לא מניח שיהיה רופא שיגיד שהוא לא יטפל ולא יעשה כלום בגלל שאין לה ביטוח בריאות. אחר-כך תתעורר השאלה מי יממן את זה, אבל זאת שאלה נפרדת. אני מדבר על הטיפול כטיפול. מבחינת כל הסידורים האחרים צריך באמת למצוא פתרון, מה יקרה אם וכאשר תגיע אשה כזאת. אבל כמו שאת אומרת, אני לא רואה איך אשה כזאת בכלל תגיע. הסרסור שלה יביא אותה? היא לבד תברח מהמכון ותגיע לבקש עזרה רפואית? אני לא יודע, אולי באמת נשמע מה קורה בתל-אביב.
אביטל כהן:
אנחנו מגיעים אל המכונים, הולכים אליהן.
היו"ר זהבה גלאון:
ד"ר אדטו, האם היה דיון מערכתי במשרד הבריאות מי אמור לממן טיפול כזה? נניח שמגיעות נשים שזקוקות גם לטיפול נפשי וגם לטיפול פיסי. מי לוקח עליו אחריות למימון הטיפול? האם היתה התייחסות במשרד הבריאות לסוגייה הזאת?
רחל אדטו:
אני לא כל-כך יודעת לענות על כך. כל הנושא של בריאות עובדים זרים מתעורר לא רק באספקט של הזנות אלא באספקטים נוספים שקשורים לבריאות העובדים הזרים. לאחרונה חלה איזה הקלה בטיפול בילדי עובדים זרים, כשמצאו להם דרך של מימון והכניסו אותם למסגרת האחריות של משרד הבריאות.
אני מדברת כאן בשני אספקטים, גם כיועצת השר לנושא בריאות האשה וגם כיושבת-ראש המועצה הלאומית לבריאות האשה.
השר כמובן מגנה את כל הנושא של סחר בנשים. אם אנחנו צריכים להתייחס לבריאות האשה, הדבר המינימלי שעומד בפני כל רופא בבית-חולים הוא שכאשר מגיע אדם, ולא משנה כרגע מי - עובד זר, פלשתינאי שאין לו כיסוי בריאות, כל מי שמגיע לפתח חדר המיון במצב שמחייב טיפול - חובה על הרופא לטפל בו. זה אפילו לא נתון לשאלה והנהלת בית-החולים לא תשקול אפילו אם יש לו או אין לו כיסוי ביטוחי. דבר ראשון הוא זוכה לטיפול ראשוני בחדר מיון, ואם יש צורך - גם באשפוז. כלומר, חד-משמעית הנושא הכספי בפתח חדר המיון לא קיים. לפעמים יש בעיה אבל אין דבר כזה שמפנים מישהו ואומרים לו שבגלל שאין לו ביטוח אי אפשר לאשפז אותו, במידה והוא צריך אשפוז.
היו"ר זהבה גלאון:
מאשפזים אותו, אבל אם הוא צריך טיפול קצת יותר רציני, יש בעיה.
רחל אדטו:
אין בכלל שאלה שהאשה הזאת תקבל בפתח חדר המיון את הטיפול הראשון ואת טיפול החירום. מאידך, אם צריך טיפול ממושך יותר או ארוך יותר או טיפול אמבולטורי, קיימת פה בעיה. לחזק את מה שנאמר, ברור לי לחלוטין שאנשים ששהותם בארץ אינה חוקית לא פונים כי הם פוחדים להגיע, כי הם צריכים להזדהות בפתח חדר המיון. לכן הם גם לא יגיעו לחדרי המיון, או לא יגיעו לטיפול מרפאתי. כלומר, המחסום הוא הקושי לזהות אותן ואי-הפניות שלהן. לשאלתך, חד-משמעית קיים טיפול ראשוני בכל הנושאים האלה, על-פי חוק או על-פי חובה. יש חובה לטפל בכל מקרה כזה.
סגן השר יורי שטרן:
היו באחרונה כמה מעצרים של אנשים שעוסקים בסחר הזה, או בעלי מכונים. כשנתפס סרסור כזה בדרך כלל יש גם מידע כמה נשים עבדו באותו מכון.
חגי הרצל:
יש הערכות.
סגן השר יורי שטרן:
האם יש סנקציה, בין היתר, חוץ מכל מה שהוא צריך אחר-כך לשלם, על אי-עשיית ביטוח רפואי? האם אפשר לדרוש קנס בהתאם לביטוחים שהוא לא עשה והטיפולים שלא היה מי ישלם עבורם? אני מתכוון לסכום נוסף וענישה נוספת על אי-עשיית ביטוח רפואי. פה לא מדובר על עבודות בנין, ששם יכולות להיות תאונות עבודה.
חגי הרצל:
חבר הכנסת יורי שטרן, אתה עקבי. שאלת את השאלה הזאת גם בישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה בפגישתה עם השר שלמה בן-עמי, וגם קיבלת תשובה למיטב ידיעתי. המשטרה לא עוסקת בסוגיות האלה של התביעות, שגם קשורות יותר בהיבט האזרחי, אלא יש מספיק עבירות שנעשו ומוגדרות כפשע: סחיטה, כליאת שווא, איומים, אלימות. סביב העבירות האלה מתגבש כתב האישום.
סגן השר יורי שטרן:
מדובר בתופעה נוראית שאנחנו צריכים למגר אותה בכל מקרה, אבל אני מתייחס להיבט הבריאותי שהוא מיידי ויש לו השלכות לא רק על בריאותן של אותן נשים אלא על אוכלוסיה הרבה יותר רחבה. אני חושב שאם היינו מעלים את זה בדירוג הפשעים ואי-עשיית ביטוח רפואי היה מופיע כסעיף נוסף בכתב האישום, אולי זה היה יוצר מודעות רבה יותר. בסחר בנשים הוא דבר גרוע כשלעצמו אבל לפחות היו עושים ביטוח רפואי, כמו שעושים היום מעסיקים רבים בענפים הכלכליים.
אריה באואר:
זה שאלה משפטית. האם אפשר לעשות ביטוח בריאות לאדם שנמצא כאן באופן לא חוקי?
קריאה:
בהחלט כן.
הילה קרנר-סולימן:
זה גם שאלה ערכית כי זה אומר שנותנים לגיטימציה לסחר בנשים, כמו שמפעילים עסק. זה כמו לגבות מס הכנסה מסרסור. זה בעייתי מבחינה ערכית.
עדה פליאל-טרוסמן:
זה הומני.
סגן השר יורי שטרן:
אין פה בעיה ערכית. עם כל הנסיון הלא מוצלח שלנו להתמודד עם העסקה לא חוקית, אנחנו דורשים גם ביטוח בריאות. כאשר דורשים תנאי עבודה מינימליים, ביטוח בריאות וכדומה, בכך אין מתן לגיטימציה לעצם התופעה ולעצם ההעסקה. אני חושב שבמכלול העבירות שאדם עושה זה צריך להופיע, כדי להגדיל את המודעות לנושא הזה ואולי למזער את הנזקים.
רחל אדטו:
אני רוצה להדגיש את המחיר הזול של הביטוח. החברות המבטחות, כמו "שילוח", "יורופ סיסטמז" וכדומה, מציעות ביטוח במחיר של דולר ליום עבור עובד זר, בין אם הוא שוהה כאן באופן חוקי או בלתי חוקי. אנחנו מדברים על כ-$30 דולר לחודש.
היו"ר זהבה גלאון:
ד"ר אדטו, אני מודה לך. אני מבינה שאת צריכה לצאת. כעת אתן תצגנה את המחקר.
תמי שוחט:
אנ רוצה להגיד משהו לגבי משרד הבריאות. צריך להפריד פה בין הדגש הכללי על בריאות עובדים זרים, לבין הבעיות הספציפיות האלה. אנחנו מדברים על מחלות מין שהן ספציפיות לאוכלוסיה הייחודית הזאת. לגבי עובדים זרים מדובר על מאות אלפים ואילו כאן אנחנו מדברים על קבוצה מסויימת.
ההצעה שלנו היא לפתוח מרפאות למחלות מין, שמקובלות בעולם במקרים אחרים. אנחנו מדברים פה על 3,000 נשים, לא על מספר גדול. יכולה להיות מרפאה אחת בכל עיר גדולה.
פעם בשנה יש עדכון של סל הבריאות. הוגשה לאחרונה הצעה, שהובילה אותה רופאת נפת חיפה, להטיל את זה על קופות-החולים.
היו"ר זהבה גלאון:
האם הגיעו לכאן נציגי קופות-החולים? אנחנו הזמנו אותם.
תמי שוחט:
הקמת מרפאות היא הפתרון שאנחנו רואים לטווח ארוך, גם ללקוחות שלא רוצים להזדהות ולא רוצים ללכת אל רופא המשפחה, שיידע מה היה להם, וגם לנשים המועסקות בתעשיית המין. כיום אין לנו מרפאות כאלה. אלה מרפאות שהן בדרך כלל חופשיות. המימון שלהם לא גדול. אנחנו מדברים על משהו כמו חלקיוּת מישרה של רופא וכן אחות ועובדת סוציאלית. באותן מרפאות לא ישאלו שמות. אנחנו לא מדברים על בעיות קרדינליות אלא על מחלות מין. הרעיון היה להרחיב את סל הבריאות במסגרת חוק. אני לא יודעת עד כמה אתם יכולים להשפיע על ההחלטות האלה אבל בהחלט נשמח לקבל תמיכה מהכנסת.
רחל אדטו:
זה יידון בסל.
אביטל כהן:
אנחנו נכנסים למכוני הליווי ורואים מה קורה שם.
היו"ר זהבה גלאון:
ד"ר אדטו, אני מבינה שאת צריכה לעזוב אותנו. אני מודה לך.
ג'ולי צוויקל:
רציתי להגיד שמחקרים באירופה, שם חקרו את המצב הבריאותי של זונות, נעשו דרך המרפאות האלה, של Sexually transmitted diseases. זה המקום שנשים, השוהות באופן חוקי ובלתי חוקי, שעוסקות בתעשיית המין מקבלות בו שירותי רפואה למחלות המין המדבקות. זה המודל שישנו באירופה. בארץ יש לנו רק את האגודה למלחמה באיידס, שם נותנים בדיקות אנונימיות, אבל רק לאיידס. אפשר יהיה לחבר בין שני הדברים. אני מאוד מחזקת את ההצעה של ד"ר שוחט.
היו"ר זהבה גלאון:
אני חושבת שזה המלצה מצויינת.
רחל אדטו:
אני רוצה לחזק את הדברים כנציגת משרד הבריאות. אני חושבת שאם זה יוגש לסל בצורה נכונה ויזכה לתמיכה של שדולת הנשים, המועצה הלאומית לבריאות האשה וכדומה, בהכירי את ועדת הסל מבפנים אני יודעת שכאשר מועלה נושא וכל הנוגעים בדבר מאוד תומכים בו, זה זוכה בהחלט למשנה תוקף.
היו"ר זהבה גלאון:
אנחנו יודעים שצריך להילחם אבל אנחנו נהיה חלק מהמאבק.
אריה באואר:
השאלה היא מי יכפה את הבאת הנשים האלה למרפאות. אני לא יודע אם הן יכולות להגיע לשם בעצמן.
היו"ר זהבה גלאון:
זה ענין שייקח זמן. גם לעובדים הזרים הלא חוקיים לקח זמן להגיע.
עדה פליאל-טרוסמן:
בהנחה שהפניות תהיינה אנונימיות והן לא תצטרכנה למלא טפסים עם שמן ושם משפחתן, הן תגענה. גם הסרסורים יהיו מעוניינים שהן תלכנה למרפאה כזאת.
אביטל כהן:
אני רופאת מחוז בלשכת הבריאות המחוזית תל-אביב. לצידי יושבת ד"ר תמי שוחט, סגנית רופאת המחוז.
אנחנו יזמנו תוכנית לצמצום התחלואה במחלות מין במחוז תל-אביב. מה שמיוחד אצלנו, שאנחנו יוצאים למכוני הליווי. הרקע היה עלייה חדה בשיעורי התחלואה במחלות מין, ובמיוחד במחלת הזיבה, הגונוריאה, שעלתה בשיעורים מדהימים בכל הארץ ובמיוחד במחוז תל-אביב. בשנת 1994 היו 8 מקרים בתל-אביב, בשנת 1997 - 6, בשנת 1999 - 120 מקרים, ובשנת 2000 - 320 מקרים בתל-אביב. זאת עלייה עצומה. בכל הארץ בשנת 2000 היו 500 מקרים, מזה 320 היו במחוז תל-אביב. זאת הבעיה העיקרית היום במחוז תל-אביב. אתם רואים את זה בטבלה. הקו הכחול הוא מחוז תל-אביב ואתם רואים שם עלייה עצומה.
גונוריאה היא מחלה שמחייבת לפי פקודת בריאות העם הודעה. המעבדות והרופאים מדווחים לנו על כל אדם שנדבק בגונוריאה. ד"ר תמי שוחט העלתה רעיון שנזמין את האנשים אלינו ללשכה ונקבל מהם אינפורמציה. התחלנו להזמין לחקירה בלשכה את כל האנשים שקיבלנו הודעה שנדבקו בגונוריאה. ברור שלא כולם הגיעו. אם הזמנו 10 - באו 3-4. כמעט כולם סיפרו לנו שהם נדבקו במכוני ליווי על אף שהם השתמשו בקונדום. מסתבר שהם נדבקו בעיקר במין אורלי כאשר הם לא השתמשו בקונדום. האוכלוסיה לא יודעת שניתן להידבק בזיבה תוך כדי מין אורלי.
החלטנו לצאת למכוני הליווי ולבדוק את הבנות ולחלק להן אנטיביוטיקה. היה שיתוף פעולה יוצא מן הכלל טוב עם המשטרה.
תמי שוחט:
העבודה הזאת במקביל נעשית גם בלשכת הבריאות חיפה, עם תוכנית דומה. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם היחידה למחלות זיהומיות בבית-חולים וולפסון.
אנחנו נציג עבודה שתוכננה זמן רב. כפי שנאמר, הזמנו במהלך השנה גברים שחלו בזיבה. אנחנו יודעים שהמספרים שלנו הם תת-אומדנים. המספרים האמיתיים בשטח הם קרוב לוודאי הרבה יותר גבוהים כי אנחנו יודעים שיש לנו תת-דיווח בכל המחלות הזיהומיות.
לאור זה שראינו את התחלואה הגבוהה החלטנו שאנחנו חייבים לעשות משהו, שאי אפשר לעמוד מול מספרים כאלה ורק לראות מה קורה ולרשום את המספרים. פנינו להנהלת משרד הבריאות וכן פנינו לחברות תרופות לקבל מהן תרומות לנושא הזה, כי זה כרוך בתקציבים גדולים שלא היו לנו.
המטרות שהצבנו לעצמנו הן לקשר בין כלל הלקוחות, שאנחנו יודעים שהם נדבקים, מצד אחד, לבין מצד שני מקור התחלואה כפי שזיהינו בראיונות עם האנשים האלה, שהוא מכוני הליווי וקרוב לוודאי גם הזונות ברחוב, שאליהן גם אנחנו לא הגענו. קרוב לוודאי זה לא יהיה חלק מהתוכנית, אבל יש מספיק גם במכוני הליווי.
המטרה שלנו היא קודם כל לקבל אומדן על שיעורי הנגיעוּת במחלות מין בקרב ספקיות שירותי מין במחוז תל-אביב ולראות מה היקף הבעיה. אנחנו רוצים לקבל נתונים ולבחון האם באמת התיאוריה שלנו על הדבקה במין אורלי היא נכונה. לא ללכת סתם "בליינד" לטפל בנשים כאשר יתכן שההנחה אולי לא נכונה.
אנחנו רוצים לראות באיזה מידה יש יעילות לטיפול באנטיביוטיקה. אנחנו נותנים להן מנה אחת חד-פעמית של 2 גרם אנטיביוטיקה, שזה טיפול מקובל. השאלה היא עד כמה זה עוזר בהורדת שיעורי הנגיעוּת במחלות.
המטרה היא לצמצם את ה-load של החיידקים בקרב אותן נשים שעובדות כספקיות שירותי מין ובמקביל לצמצם את ההדבקה של הצרכנים על-ידי מסע פרסום בתקשורת. ברור לנו שלא נוכל להגיע לכל הנשים. אנחנו לא יכולים כל חודש לצאת בפעולה כזאת, שהיא מאוד מורכבת ויש לה עלות גבוהה. אם לא נחנך את קהל הצרכנים כיצד לנהוג, לא נשיג את המטרה. המטרה שלנו היא מצד אחד לתת טיפול אנטיביוטיקה לבנות. מצד שני, לצאת במסע הסברה ללקוחות. פנינו לדובר משרד הבריאות ואנחנו נוכל להגיע לעתונות ולהסביר לכמה שיותר אנשים איך המחלה הזאת עוברת ולמה חשוב להשתמש בקונדום גם במין אורלי.
אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות הזאת גם לקבל מידע דמוגרפי על אוכלוסיית ספקיות המין במחוז תל-אביב. לא בהיקף כל-כך גבוה כמו העבודה שהוצגה קודם. אנחנו מציגים בעיקר את הצד הבריאותי. מכיוון שאנחנו כבר במקום אנחנו רוצים לקבל מידע על תנאי העבודה של הנשים האלה. יש לנו שאלות על מקום העבודה, אם יש מקרר, אם הן אוכלות שם ארוחה חמה, כמה ארוחות הן אוכלות ביום, למי הולך התשלום, איך הולך התשלום. זה נמצא אצלנו כרגע במטרות משניות.
המטרה היא גם ליצור קשר עם אוכלוסיית ספקיות המין במטרה לבצע פעולות של קידום בריאות. ניסינו לבחון האם אפשר יהיה להביא אותן להרצאות והאם אפשר יהיה להביא אותן למרפאות, אם יפתחו כאלה.
אנחנו כרגע נמצאים בשלב א' של התוכנית. שמחנו מאוד שהוזמנו לכאן כי בדיוק בשבוע שעבר פתחנו במבצע שתיכף אני אתאר. בשלב א' רצינו לקבל אומדנים על שיעורי הנגיעוּת במחלות מין. אנחנו יוצאים בצוותים של לשכת הבריאות, בגיבוי המשטרה. לכל צוות מתלווה שוטר. אנחנו באמת מודים על שיתוף הפעולה שאנחנו מקבלים מהמשטרה ורוצים לחזק אותו. אנחנו "קופצים" על כל יום שהם יוכלו לתת לנו.
המטרה שלנו היא לקבל בדיקות מ-300 בנות. זה לא מדגם מייצג. אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים לעשות פה מדגם של 1/10. אנחנו הולכים למספר איזורים כך שאנחנו מקווים שיהיה ייצוג לכמה סוגים של בנות. אנחנו יודעים שיש דרגות שונות.
כרגע מה שאני אציג מתייחס לבנות שעובדות במכונים בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב.
אביטל כהן:
המשטה דיווחה לנו שבתל-אביב יש 250 מכוני ליווי ו-3,000 זונות.
תמי שוחט:
אנחנו יודעים שהרוב הן דוברות רוסית. יש לנו נתונים דומים למחקר שהוצג לגבי שנות השכלה.
מה אנחנו עושים? אנחנו נותנים להן חומר בכתב. בנוסף, בכל צוות יש לנו מישהי דוברת רוסית שמסבירה מה המטרה. אנחנו לוקחים משטחי לוע, בגלל שאנחנו רוצים לבחון את התיאוריה שלנו שההדבקה נעשית במין אורלי, לראות אם יש להן בגרון את החיידק שגורם לזיבה. אנחנו לוקחים דגימות דם ל-HIV (איידס) ול-VDRL (עגבת) ודגימות שתן. בשתן אנחנו בודקים קלמידיה וגונוריאה (זיבה).
אנחנו נותנים לכל אחת מהנשים טיפול אנטיביוטי, 2 גרם אזלין. אנחנו נותנים לכל אחת כרטיס עם אישור שהיא נבדקה על-ידינו, מספרי טלפון שלנו למקרה שיש להן שאלות אלינו, ומספרים כדי שנוכל לחזור אליהן במידה ויימצא ממצא חיובי. אנחנו יכולים לבוא, לדגום אותה שוב ולראות אם הטיפול עזר.
עד כה עשינו פעולה אחת. אנחנו מחכים למשטרה ואנחנו תלויים בסדר היום שלה. את המבצע הזה תכננו לשבועיים, 300 בנות בשבועיים, כי אין טעם למשוך אותו. עד שאנחנו נגיע, אחרות ידבקו שוב. גם לא רצינו שהתקשורת תבוא איתנו ושיהיה יותר מדי רעש מהעתונות. רצינו לגמור את המבצע ובסוף המבצע לצאת לעתונות עם הסברים, איך נדבקים וממה צריך להיזהר.
ג'ולי צוויקל:
האם אתם נותנים אנטיביוטיקה גם אם אין תוצאה חיובית?
תמי שוחט:
כן. לכולן. יש לנו יעוץ משפטי וחוות דעת שזה אפשרי. כמובן, מי שלא רוצה לא מקבלת טיפול.
עד עכשיו דגמנו 69 בנות. 10 מהמשטחים טכנית לא נלקחו טוב, אז אפשר להגיד שיש לנו 59 משטחים. מתוכם היו שני בידודים חיוביים לזיבה, שזה 3%. זה נראה לכם מעט אבל זה הרבה, כי החיידק עצמו מאוד קשה לגידול. תזכרו שאנחנו לוקחים את זה בשטח ועד שאנחנו באים למעבדה הוא צריך מצע מיוחד. נניח שבהמשך אנחנו נגדיל את המדגם ל-300, אבל אם עדיין נמצא ש-3% מהבנות נושאות את זה בגרון, עם מספר המגעים שראינו בחודש זה מספיק להדבקת הרבה מאוד אנשים. כמו ששמעתם, גם אנחנו שמענו שהן עושות מין אורלי ללא קונדום. הן אומרות שהן עושות את זה עם קונדום אבל זה לא בהכרח נכון.
קרן אילן:
הן אומרות בפה מלא שהן עושות מין אורלי בלי קונדום.
תמי שוחט:
לעומת מין וגינלי, שם הן אומרות חד-משמעית שהן משתמשות בקונדום, פרט לכאלה שיש להן לקוחות קבועים ואז הן אומרות שאיתם הן לא מקיימות יחסי מין עם קונדום.
עד עכשיו, כמו שאמרתי, נדגמו 69 בנות. חזרנו אל שתי הבנות שהתוצאות שלהן היו חיוביות. לצערנו אחת מהן לא הסכימה לקבל את הטיפול וגם בפעם החוזרת לא הצלחנו לשכנע אותה. מדובר על ישראלית עם רקע פסיכיאטרי קודם, שהיתה מאושפזת במשך שנה באברבנאל, בחורה מוסלמית בת 20 עם 2 ילדים. השניה לקחה את הטיפול ולקחנו ממנה מדגם חוזר. יש לנו גם תשובות ראשוניות על הבדיקות של העגבת. 5 מתוך 50 הבנות הן חיוביות לעגבת. כמובן שיתכן שחלקן חלו בעבר אבל יש כמה שהתוצאות שלהן מעידות על מחלה טריה. לצערי לגבי ה-HIV תהיה לנו תשובה רק מחר אז אני לא יכולה לדווח לכם.
זה השלב הראשון של הדגימות, שמחייב עבודה אינטנסיבית. צריך תקציב לכל הנושא של המעבדה. חלק מהמעבדות סופגות חלק מהעלויות. קיבלנו 100,000 שקל ממשרד הבריאות לנושא הזה, ישירות מהמשנה למנכ"ל. רוב הכסף הולך על תרופות. קיבלנו תרומה מחברות התרופות, באישור ועדה של משרד הבריאות. ל-300 הבנות הראשונות יש לנו תרומה של חברת תרופות. כל טיפול אנטיביוטי, 8 כדורים, עולה 64 שקלים.
אמרתי לכם שזה לא משהו עתידי. אנחנו רוצים בשבועיים לגמור הכל. אם המשטרה תצא איתנו בשבועיים, אנחנו מכוסים. בשלב השני, אחרי שנגמור לדגום את ה-300 אנחנו מתכננים חלוקת עלוני הסבר במכוני מין, בפאבים, במקומות בילוי של בני נוער. אנחנו מעוניינים לתת לכל 2,500 הבנות - אני עוד לא יודעת איך נעשה את זה כי זה כרוך בליווי משטרתי - טיפול חד-פעמי באנטיביוטיקה וללוות את זה במסע תקשורתי לקהל הצרכנים.
אני רוצה להדגיש שאנחנו לא רואים בזה פתרון לטווח ארוך. זה מבצע חד-פעמי, שאולי ילווה קצת בתקשורת, קצת בהעלאת המודעות. המחלות האלה חוזרות. ראיתן כמה מכונים וכמה בנות יש, ובנות חדשות מגיעות. אנחנו לא יכולים טכנית, וזה גם לא הגיוני, לעשות את זה הרבה פעמים נוספות.
כפי שאמרתי, אנחנו חושבים על הקמת מרפאה לטיפול במחלות העוברות במגע מיני, שם יתנו שירות ללא קשר לקיום ביטוח רפואי. זה כמובן משהו עתידי שתלוי בתקצוב. כמו שאמרתי לכם, הוגשה תוכנית להרחבת סל הבריאות אבל אני חושבת שצריך לובי שיתמוך בהצעה הזאת.
ביקרנו עד כה ב-18 מכוני ליווי. אדבר בקצרה על המאפיינים. גם אצלנו 56 מהבנות הגיעו ממזרח אירופה. יש לנו פירוט של הארצות אבל אני לא רוצה לגזול מזמנכם. זה מאוד דומה לממצאים של המחקר שנעשה בבאר-שבע. הגיל שלהן הוא בין 20-47, אבל הרוב בגילאי 25-29. מבחינת שנות לימוד: היו לנו רק 5 או 7 ישראליות. יש הבדל גדול ברקע בין אלה שבאו מחבר העמים לבין הישראליות. הישראליות הן ברמה נמוכה יותר.
ג'ולי צוויקל:
הישראליות הן מהזנות הישנה.
תמי שוחט:
מצאנו השכלה של 13-18 שנות לימוד. כמו שנאמר, זה יכול להיות כל בחורה ברחוב, וזה אולי מה שכל-כך זעזע בביקורים האלה.
אביטל כהן:
נדמה לי שהיתה ביניהן גם רופאה אחת מחבר העמים שבאה לכאן לעסוק בזנות כי היא לא יכלה להתפרנס כרופאה במדינתה.
קרן אילן:
גם אנחנו מצאנו משפטניות ואחיות.
תמי שוחט:
מספר לקוחות ביום: הרוב סיפרו על עד 5 מגעים ליום. כ-40% מהן סיפרו על בין 6-10 מגעים ליום. תזכרו שאולי הן גם רוצות להסתיר.
היו"ר זהבה גלאון:
אנחנו כבר פגשנו נשים שקיבלו בין 10-20 לקוחות ביום.
תמי שוחט:
לגבי שנות ותק: לפחות שנה. יש כאלה שפחות משנה בארץ. אלה היו הרוב.
לגבי מספר ימי עבודה בשבוע: רובן אמרו שזה בין 3-6. יש כאלה שגם עובדות 7 ימים בשבוע. רבות מהן עובדות 5-6 ימים בשבוע.
מה שקצת שונה אצלנו מהמחקר בבאר-שבע הוא הסטטוס של האזרחות בארץ. יש יהודיות ונוצריות. יש שיעור גבוה של נשואות, 18 מתוך 60, שזה 25%, ויש נשים עם ילדים. אנחנו לא שאלנו על כך ואכן נוסיף את זה לשאלון, כמה ילדים יש להן. ההבדל הוא שאצלנו לרוב הבנות שבדקנו ביום שלישי האחרון היו תעודות זהות ישראליות. אולי התעודות מזוייפות אבל הרוב, 44 מתוך 48 שיש לנו מידע עליהן, הראו לנו תעודות זהות ורשמנו את המספרים. יש לנו קישור למשרד הפנים. העלינו את המספרים האלה ומצאנו שאלה אכן השמות שלהן.
היו"ר זהבה גלאון:
ד"ר שוחט, תודה רבה. מעניין מאוד. במעט הזמן שיש לנו, אמנם זה פן נלווה, זה לא הדבר המרכזי כי הישיבה היום עוסקת יותר באספקטים הבריאותיים והמשפטיים, פקד רונית מועלם, אנא התייחסי במשפט אחד לעניין תעודות הזהות. אני אאפשר לעוד כמה אנשים להתייחס ואנחנו נצטרך לנעול את הישיבה.
רונית מועלם:
גם לי המספר של הנשים שמציגות עצמן כאזרחיות נראה קצת גבוה. הן מציגות עצמן עם תעודת זהות אבל רוב התעודות הזהות האלה הן מזוייפות. השמות אולי הם אותם שמות אבל אם תשווי את התמונות של אותה בחורה שמופיעה אצלך מול התמונה שמופיעה במשרד הפנים, בדרך כלל זה לא אותן תמונות. לעתים זה פשוט הכפלות של תעודות זהות. יכולה להיות בחורה באותו שם שאכן נמצאת בישראל כאזרחית אבל הזונה נושאת בדיוק את אותה תעודה. העניין הזה יוצר סיבוכים מאוד קשים בעבודת המשטרה.
מיכל לוצקי:
אולי נציגי משרד הבריאות יוכלו לספר בכמה מלים על מה שקורה לילדים של עובדים זרים. אני מבינה שגם הם נמצאים פה בשהייה בלתי חוקית. האם הם אכן באים למרפאות ולא צריכים להזדהות?
היו"ר זהבה גלאון:
התשובה היא: כן.
נירית פסח:
יש סידור ביטוחי עם קופת-חולים מאוחדת, שקולטת את כל הילדים האלה. ההורים צריכים לרשום את הילדים. זה לא כרוך בשום זיהוי והמידע לא מועבר לשום גורם מוסמך אחר. כמובן יש איזה הסדר תשלום והילדים יכולים לקבל את כל השירותים על-פי סל הבריאות, כמו כל ילד אחר במדינת ישראל. זה בשלבי כניסה. כמובן שבהתחלה היתה יותר חשדנות ויותר חשש אבל לאט-לאט זה מתחיל להיכנס. אנחנו מקווים שבאמת כל הילדים יקבלו טיפול רפואי.
אביטל כהן:
נרשמו עד היום 250 ילדים של עובדים זרים שנמצאים כאן בשהות בלתי חוקית.
דניאלה במברגר-אנוש:
יש הצעת חוק בדרך.
אביטל כהן:
רוב העובדים הזרים הלא חוקיים מרוכזים באיזור תל-אביב. ידוע לנו על כ-2,000 ילדים שמטופלים בטיפות חלב ובבתי-ספר. למשל בבית-ספר ביאליק בדרום תל-אביב 50% מהתלמידים הם ילדי עובדים זרים לא חוקיים. 2,000 הילדים אמורים להיות רשומים אבל עד כה נרשמו רק כ-250. קודם כל נרשמו הילדים החולים, הילדים שהיו להם בעיות. לגבי הילדים הבריאים ההורים עוד מחכים, כי זה עולה כסף.
דניאלה במברגר-אנוש:
אני מניחה שרוב הילדים האלה הם לא הילדים של הנשים עליהן אנחנו מדברים. האם ילדי הזונות נמצאים איתן בארץ?
היו"ר זהבה גלאון:
לא. הנשים באות לכאן לבד.
אני רוצה שוב להודות לעורכות המחקרים. אם יהיו לכם עוד ממצאים בהמשך, עד סיום עבודת הוועדה בחודש דצמבר, ותרצו להעביר לוועדה, אנחנו נשמח לקבל.
אין ספק שצריך להסדיר את הנושא של מתן אפשרות לטיפול רפואי. אני חושבת שהמודל שהוצג כאן על-ידי ד"ר שוחט הוא מאוד נכון. זה ייקח זמן. כמו שציינת כרגע לגבי ילדי העובדים הזרים, גם כשיש אפשרות בא רק מי שנמצא במצב של S.O.S. זה מודל שבהחלט יוכל לאפשר לנשים הללו לקבל טיפול רפואי. כשהן תדענה, אני חושבת שגם הסרסורים בסופו של דבר ישמחו ששירות כזה קיים, על אף שאין להם אינטרס. כבר שאלו כאן: ומה היה קורה לו הסרסורים היו מבטחים אותן? הרי מדובר בדולר ליום, זה לא בשמיים.
אריה באואר:
אולי הם לא חוששים מהדולר ליום אלא חוששים שבעקבות זה הם יפסידו את כוח העבודה שלהם או שיגרשו את הנשים.
היו"ר זהבה גלאון:
הכל מתקשר בסופו של דבר גם לענין האכיפה כלפי הסרסורים.
דניאלה במברגר-אנוש:
בלאו הכי המשטרה הרי יודעת עליהם.
היו"ר זהבה גלאון:
אין לי ספק שאחת ההמלצות של הוועדה, בין שאר ההמלצות, תהיה לאמץ את מה שהצעתן כרגע, להכניס את זה לסל הבריאות כדי לאפשר קבלת טיפול. לפחות ב-2-3 מקומות, נניח בתל-אביב, חיפה ואילת, או בריכוזים הגדולים, שתהיה אפשרות לגשת למין מרפאה כזאת. אני כבר לא מדברת על ההידבקות בחברה, של אלה שבאים איתן במגע, אבל הנשים האלה הן בבעיה קשה.
יכול מאוד להיות שלקראת סוף העבודה אנחנו נרצה להיפגש עם השר עצמו כדי להאיר בפניו אספקטים שונים ונוספים מעבר למה שהושמע כאן. אני חושבת שהנקודה הזאת היא מאוד חשובה. אנחנו כל הזמן עוסקים באכיפה בכל הענין של הסחר והניצול. אין ספק שזה נדבך מאוד מרכזי בכל הענין הזה.
שוב אני רוצה להודות לכל מי שהגיע לכאן. אני מתנצלת שנאלצתי ללכת לוועדה אחרת בתחילת הישיבה. יש לי הרגשה שזה לא הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים. תודה רבה.
הישיבה ננעלה בשעה 11:30
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה